יואב היה בן 52, גרוש טרי עם משכורת גבוהה וראש שקט מדי.
אחרי שני עשורים בהייטק, שתי בנות בתיכון ודירה בהרצליה שהוא כמעט לא ישן בה — התחיל להרגיש ריק.
לא רעב, לא דיכאון — פשוט כמו דירה יוקרתית בלי רהיטים.
חבר מהעבודה זרק לו פעם בצחוק:
"יאללה, תהיה שוגר דדי. לפחות תדע למה אתה משלם."
כולם צחקו. יואב חייך. אבל בלילה, הוא פתח גוגל וכתב:
“Sugar dating ישראל”
זה לא היה מיני. זה היה… משהו אחר.
לרגע זה נראה כמו סידור רגשי שמישהו עיצב בפאוורפוינט — תמיכה תמורת קשר, בלי כאב ראש, בלי מחויבות. כאילו המציאו מחדש את הרומנטיקה, רק עם תעריף.
הוא הכיר את עדי באתר. בת 27, לומדת אומנות, מתגלגלת בין עבודות מלצרות.
“אני לא מוכרת את עצמי,” היא כתבה לו. “אני רק מפסיקה לשחק את המשחק שבו כולם מפסידים.”
הוא לא ניסה לכבוש. רק רצה שידברו איתו. באמת. בלי היסטוריה, בלי טינה.
והיא הייתה מבריקה. צינית. שנונה כמו טוויטר אבל עם נשמה.
במפגש הראשון הוא אמר:
"אני לא מחפש סקס. אני מחפש שקט, מישהי שתשב איתי בשישי בערב בלי לשאול למה אני שקט."
והיא ענתה:
"אני לא מחפשת אבא. אני מחפשת מישהו שלא ינסה לתקן אותי."
הייתה כימיה, אבל שונה.
הוא קנה לה אוזניות שהיא רצתה כבר שנה.
היא שלחה לו הודעות באמצע היום:
"שתה מים. אתה נראה כמו מישהו ששוכח."
אבל ככל שזה העמיק, כך זה הסתבך.
הבנות שלו מצאו הודעות. שאלו אותו מי זו עדי.
הוא גימגם משהו על "קשר מורכב" והן ענו לו:
"אתה פשוט עוד גבר זקן עם כסף שקונה תשומת לב."
זה כאב. כי עמוק בפנים — אולי זה היה נכון.
אבל גם עמוק בפנים — הוא הרגיש יותר חי ממה שהרגיש שנים.
באחד הלילות עדי אמרה לו:
"אתה יודע מה הבעיה בזה?
שאנחנו לא יודעים אם זה אמיתי — או פשוט עובד.”
וזה היה זה. השורה שתלשה את המעטפת.
הם נפרדו בשקט. בלי סצנות. בלי חרטות.
הוא העביר לה תשלום אחרון, לא כי הייתה עסקה — אלא כי היה לו צורך לומר תודה על משהו שאין לו מחיר.
יואב חזר לחיים הרגילים.
התחיל ללכת לפסיכולוג.
התחיל לכתוב — משהו שלא עשה מאז הצבא.
ולפעמים, כשהיה שותה קפה לבד בבוקר שבת,
היה בודק את הטלפון, מחפש הודעה שלא תגיע, ואז מחייך לעצמו.
הוא לא חיפש עוד שוגר מאמי.
אבל גם לא האמין יותר באהבה כמו שהיא נמכרת בקומדיות רומנטיות.
הוא רק רצה —
שמישהו יישאר איתו,
גם כשהוא שקט.